ר"ן על שבת כ״ג

1 צריך לקשרן. יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה הן עומדין ואם לא קשרן אסור לטלטלן למחר דלא הוי ייחוד במחשבה בלא מעשה:

2 ורב אסי אמר יושב. עליהן מבעוד יום ואע"פ שלא חשב לישב עליהן למחר גלי אדעתיה דלישיבה קיימי:

3 פוקרין. פשתן סרוק שנותנין על המכה:

4 ובציפה. צמר מנופץ שנותנין על המכה:

5 בזמן שצבען בשמן. דגלי דעתיה דלמכה קיימי ומניחין עליה בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו המלבושין את מכתו והוי האי כמלבוש למכה:

6 אבל לא צבען בשמן. לאו מלבוש נינהו:

7 והוי משוי:

8 ואם יצא בהן וכו'. היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב:

9 הקש שעל המטה. קש סתמיה לטינא קאי ללבנים או להסקה ומוקצה הוא ואם היה נתון על המטה ולא לשכב עליו ובא בשבת לשכב עליו והוצרך לנענע ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה:

10 לא ינענעו בידו. שאסור לטלטלו אבל מנענעו בגופו כלאחר יד:

11 או שהיה עליו כר או סדין. ששכב עליו מבעוד יום ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חשב עליו דהיינו כרב אסי ומדאמר רב אסי אע"פ שלא חשב משמע דמוסיף הוא על דברי שמואל דטפי עדיף חשב מישב ולא חשב הלכך קיימא לן דבין חשב בין ישב מותר וכן פסק רבינו האי גאון ז"לוכן דעת הרב רבינו יונה ז"ל וכי תימא והא תנן יוצאין בפיקורין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה ואילו מחשבה לא מהניא תירץ הר"ר יונה ז"ל דהתם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו ומחזי כמוציא בשבת אבל יוצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלרב אסי דוקא ישב מהני אבל חשב לא מהני ולא נראו לי דבריו:

12 אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר. לכסות בו צואה ורוק ומערה העפר בביתו ונוטלו בשבת תמיד לכל צרכיו:

13 והוא שיחד לו קרן זוית. דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקע הבית ומוקצה הוא ואסור:

14 ונשאל הרשב"א ז"ל המיחד אבן לפצוע בה אגוזים אם מותר לטלטלה בשבת והשיב דשרי כמכניס אדם מלא קופתו עפרועושה בה כל צרכיו ואפשר דבעינן שישתמש בה פעם אחת מבעוד יום כפיקורין וציפה אלא מיהו בודאי בעינן שיחדוה לכך לגמרי אבל יחוד שבת אינו יחוד כגיזי צמר דבעינן יחדן להטמנה וכאבן שעל פי החבית דאמרי' בפרק כל הכלים דף קכה: לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כסוי לחבית ולא קי"ל הכי אלמא אף על פי שהניחה לכסות החבית לשמה אסור עד שייחדנה לכך לעולם אלו דבריו ז"ל. ולי נראה דאפילו יחוד שבת אחת נמי מהני וגיזי צמר דבעינן יחדה להטמנה ההיא בשל הפתק והאבן שעל פי החבית דאסרינן במניח היינו טעמא לפי שאין דרכה של אבן ליחד אותה לכסוי חבית וכמו שאני עתיד לכתוב במקומה בס"ד בפרק נוטל אבל בכל מידי דאורחיה בהכי ייחוד דחד יומא מהני וכן פירש רש"י ז"ל אע"פ שלא חשב לישב עליהן למחר אלמא אילו חשב לישב עליהן למחר אע"פ שלא יחדן לעולם מהני ושמעתין נמי מוכחא הכי דפלוגתייהו דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בחריות של דקל בנמלך עליהן לישיבה לצורך מתר בלבד היא דאילו יחדן לגמרי לא אמר תנא קמא דצריך לקשר ועוד דרבא דאמר אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן לא מוקמינן ליה בפלוגתא דתנא קמא ור"ש בן גמליאל כלל משום דעד כאן לא פליג תנא קמא אלא בשלא יחדן אלא שנמלך לישב עליהן למחר ועובדא דר' חנניא בן עקביא דאתמר בגמרא דף נ. נמי הכי מוכח דאמר להו לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ואפילו בכי האי גוונא קיימא לן כשמואל דחשב מהני ליה ליומיה כדאמרינן לעיל אלמא יחוד דשבת אחת נמי מהני ליומיה:

15 תניא בכל חפין את הכלים. משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן:

16 חוץ מכלי כסף בגרתקון. כמין עפר שגדל בחביות של יין והוא עיקור תיקון כלי כסף וגורד אותו שהכסף רך וזהו ממתק שהוא אב מלאכה. אבל נתר וחול מותר. דלא גריד להו:

17 עפר לבינתא שרי. כתישת לבינה ורב האי גאון ז"ל מפרש עפר לבונה הנקרא בלשון ערבי כנדר:

18 פי' לממשא ביה ידיה. ולא חיישינן שמא משיר שער:

19 כוספא דיסמין שרי. יש שפירש פסולת שומשמין ויש שפירש שהוא שם עשב נקרא בערבי יסמו"ן:

20 אהלא. אהל:

21 אסא. הדס:

22 סיגלי. וויאולי"ש בלע"ז ובערבי בנפס:

23 כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי. אבל איכא רובא אסור שעשוי הוא ללבן ולצחצח כבורית ומשיר את השער:

24 אמר רב הונא האי סליקוסתא וכו' סכינא דביני אורבי. שנותנין סכין בין שתי שורות הלבנים שבבנין להשתמר:

25 בגזרתא דקני. קנים הדוקרנים שיוצאין בגזע אחת הרבה ותכופין זה בזה:

26 שפיר דמי. לנעוץ בתוכן סכין לשמרה דהתם ליכא למיחש שמא יזיז עפר ממקומו:

27 לית הלכתא הכין. דאם לא דצה ושלפה יהא אסור:

28 הטומן לפת. להשתמר בקרקע שכן דרכו:

29 אם היו מקצת העלין מגולין. האי דנקט מקצת עליו מגולין משום ניטלין בשבת קאמר לה ולאו משום מידי אחרינא נקט לה דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז עפר בידים:

30 לא משום כלאים. דאין זו שתילה:

31 ולא משום מעשר. דנימא בטלה לה אגב קרקע והרי הוא כלוקטו מתחלה ויהא צריך לעשר על הנוסף שמא נתוספה:

32 וניטלין בשבת. שאוחזם במקצת עלין המגולין ולא חיישינן אם העפר ניזוז מאליו והוא הדין לסליקוסתא והיינו טעמא דלא הויא זריעה משום דבטומן אגודה עסקינן והכי פירשו לה בירושלמי כלאים פ"א ה"ט באגודה שאין זו זריעה ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא והכי איתא התם בירושלמי אבל יש מי שגורס אם היה מקצתה מגולה ולפי גרסא זו אין אנו צריכין להעמיד באגודה שאפילו אינו אלא צנון או לפת יחידי כיון שמקצת עליו מגולה אין דרך זריעה בכך:

33 והוי יודע דלכלאים ולמעשר ושביעית אע"ג דאשרוש אינו חושש להן כיון שטמנן שלא כדרך זריעה אבל לענין ניטלין בשבת על כרחך בשלא השרישו עסקינן דאי השרישו הרי עוקר דבר מגדולו:

34 אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פי' רש"י ז"ל מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה דכדי שיחמו ונראה מדבריו ז"ל להטמין את הצונן כדי לחממו אע"פ שהוא מטמין בדבר שאינו מוסיף הבל אסור אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ד' מהלכות שבת מותר להטמין דבר הצונן בשבת בדבר שאינו מוסיף כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צנתו וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל והכי פשט' דמילתח דבכולי פרקין בהטמנה דלחמם עסקינן ולא בהטמנה דשלא יתחמם והיינו נמי דתני' בברייתא דבסמוך לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר דהיינו טעמא משום שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר כמו שהתירו להטמין את הצונן אבל רש"י ז"ל שהוא סובר דלהטמין את הצונן כדי שתפוג את צינתו אסור הוצרך לפרש דמאי דשרינן פינן ממיחם למיחם היינו כגון שפינן כדי לקררן ובכי האי גוונא דוקא הוא דשרינן משום דליכא למיגזר בה דהשתא אוקורי קא מוקר לה במתכון אוחומי קא מיחם לה ודברי הגאונים ז"ל עיקר:

35 הלכך נקטינן דמותר להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף כדי שתפוג צינתו וכן מותר להטמין את החמין כל שעירן מכלי ראשון ונתנן בכלי שני מיהו דוקא בדבר שאינו מוסיף הוא דשרי אבל בדבר המוסיף הבל אפי' להטמין צונן גמור ואפילו מבעוד יום נמי אסור וראיה לדבר ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להן חכמים והתם צונן ומבעוד יום הוה:

36 אטמין לי צונן בשבת:

37 ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שהחמם נחתום נכרי ובחול אלא לאשמעינן דאין בהן משום בשולי נכרים:

38 כרבוואתא. כרבותיו:

39 אדם חשוב שאני. שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר:

40 תנו רבנן אע"פ שאין טומנין את החמין משחשיכה ואפי' בדבר שאינו מוסיף. כדאמרינן טעמא בס"פ במה מדליקין דף לד.:

41 אבל אם בא להוסיף. עוד כיסוי עליו משחשיכה מוסיף:

42 נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין. גלופקרין מלבוש עב ויש בהן הבל יותר מן הסדינין ואשמעינן תרתי חדא דלא מבעי' דאם בא להוסיף מוסיף אלא אפילו נטל מה שהניח מבעוד יום דדמי כמטמין לכתחילה שרי ועוד שאע"פ שלא היה טמון מתחלה אלא בסדין בלבד דלא תימא לאו מידי הוא וכמגולה דמי אלא אפי' בכה"ג שרי והכי איתא בירושלמי סוף פרק זה דגרסינן התם תני אין טומנין חמין משחשכה אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים כמה יהא עליו ויהא מותר לכסותו ר' זריקא בשם ר' חנינא אפי' מפה א"ר זעירא ובלבד דבר שהוא מועיל א"ר חנינא כל הדברים מועילין א"ר מתיא ויאות אלו מאן דנסיב סמרטוט ויהיב על רישיה בשעת צינתא דלמא לא כביש צינתא:

43 וכן היה רשב"ג. מיקל קולא אחריתי בהטמנה:

44 לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר. שלא אסרו להטמין בדבר שאינו מוסיף בשבת אלא בכלי ראשון אבל בכלי שני שרי כשם שהתירו להטמין את הצונן וכמו שכתבתי למעלה:

45 טמן וכסה בדבר הניטל בשבת וכו'. מנהגן היה שהיו מכסין תחלה ואח"כ מטמינין מה שלמטה הוא נקרא כסוי ומה שלמעלה מקרי הטמנה והטמנה לעולם לא היתה מגעת עד הארץ אבל הכסוי פעמים שהיה מגיע עד לקרקע ופעמים שלא היה מגיע ומשום הכי קתני דכל שכסה בדבר הניטל אע"פ שטמן בדבר שאינו ניטל הרי זה נוטל ומחזיר שיכול לאחוז בשולי הקדרה שהטמנה אינה מגעת עד הקרקע ומנער את הקדרה ואותו דבר שאינו ניטל נופל מאליו ולא אמרינן נעשה בסיס לדבר האסור לפי שאין הקדרה נעשה בסיס להטמנה ולכסוי ואינה תשמיש להם אלא אדרבה הם תשמישין לקדרה והוה ליה כפגה דף קכג. שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים דאמרי' דתוחב בהן כוש או כרכר ומטלטלן לפי שהתבן והגחלים תשמיש לפגה וחררה ואין הפגה והחררה תשמיש להן אבל בזמן שכסה בדבר שאינו ניטל אם לא היתה הקדרה מגולה כל עיקר כגון שהכיסוי שלה מקיף אותה מכל דפנותיה ומגיע עד לקרקע אינו נוטל ומחזיר כך פירש הרז"ה ז"ל ועיקר:

46 נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל. שמוספת הבל ואין טומנין בה אפי' מבעוד יום:

47 ומניחין מיחם ע"ג מיחם וכו'. זו היא גירסת הגאונים ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שבת וטעמא דמלתא שלא אסרו אלא להטמין בשבת אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם כדי שיעמוד חמימותן מותר:

48 ואין מרסקין וכו'. משברין לחתיכות קטנות:

49 את הברד גל"ץ בלע"ז ופירש רש"י ז"ל דהיינו טעמא משום דדמי למלאכה שבורא המים האלו:

50 אבל נותן הוא לתוך הכוס. של יין בימות החמה כדי לצננו ואע"פ שנמוח מאליו ובתוס' משמע דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס שרי דקתני אבל מרסק הוא לתוך הקערה ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין לפי שהברד והשלג למימיהון הן עומדין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' שבת ודוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום דהני בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר אבל בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד ומוקצה ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו דף קמד: סוחטין אותן לכתחלה ואפילו בתותים ורמונים דף קמג: היוצאין מעצמן כל שהיו עומדין לאוכלין מותר לפיכך כתב דכל היכא דאתי ממילא בין בחמה בין כנגד המדורה שרי ואין זו קושיא אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמו: